נוסחת הזהב – תפילת שלוש עשרה

 

 

לפני למעלה משלוש שנים החלטתי לחפש נוסח אישי לתפילה ששמעתי עוד בימי ילדותי בשפה הערבית: يا فتاح يا عليم يا رزاق يا كريم שמשמעותו הודיה לאלוהים, בדרך כלל עם בוקר, על זה שהוא מאפשר בכוחו את המציאות.

מעבר לכך שהיה ברור לי שאת חומרי הגלם לתפילה שלי אמצע בספר תהילים, הספר האהוב עלי מכל.  למשימה שנטלתי על עצמי נוסף מרכיב מאתגר נוסף: התפילה צריכה להיות בת שלוש עשרה מילים – לא יותר ולא פחות.  המספר שלוש עשרה הוא לא רק מספר המזל שלי מזה שנים רבות  אלא מקום של כבוד לו במסורת היהודית למניין מידות השכל והרחמים, וכמובן לעיקרים, ומרבי ישמעאל ועד הרמב"ם, מבר המצווה ועד שלושה עשר נהרי אפרסמון שהראו לרבי אבהו בשעת סילוקו מן העולם, ובגימטרייה מ'אהבה' ועד 'אחד'.

התפילה שחיפשתי הייתה מיועדת להיות בעיקרה פנייה אישית במהותה אל הישות המלווה אותי כל חיי בשיח פנימי ואל הישות שכל חיי אני מבקש ממנה מענה, ביודעי שמענה כזה מתוקף מהותה מן הסתם לא יבוא.  במידה מסוימת היא תואמת את המונח הבובריאני 'האתה הנצחי', אלא שאני אישית חלוק על מספר ממאפייניו, ולא כאן לפרט על כך.

החיפושים אחר התפילה האישית (ואף ל'תיקון האישי' במקביל ל'תיקון הכללי' עליו אכתוב בהמשך) נבעו עמוק מפנימיותי אך גם מצורך קיומי.  ניתן לומר שבמהותי אני אדם מאמין, או ליתר דיוק אדם שמתייסר באמונתו. מצד אחד, במימד הקיומי האישי הישות האלוהית מלווה אותי ארצה או שלא ארצה, היא חלק מהוויתי  ומהדרך בה אני פוסע במשעולי חיי וזמני ומצד שני, אני מלמד קורסים על השואה מזה כעשרים שנה ואיני יכול שלא לבוא חשבון עם הכל-יכול על מות ילד ועל העוולות אותן הוא נושא בסבלנות ועל פניו בסבילות.

בנוסף לזאת, במהלך השנים עברתי התנסויות מהתנסויות שונות, אבל בסופו של דבר כל הכישלונות וכל האכזבות לא ערערו את יסודות אישיותי – לא אבדתי את אמונתי בערכי היסוד כגון יושר ונאמנות וחברות ואהבה וזוגיות.  לא הפכתי ציני או מר או נקמני ואפילו איני כועס וודאי שאיני שונא, ועל זאת אני חש באופן העמוק והחזק שבאפשר שמן הראוי שאודה למימד הסמוי והנעלה שבהוויה. כלומר ברור לי שאין לנקוף זאת לזכותי אלא שזוהי באמת מתנת שמים שאסור לי לקחת אותה כמובנת מאליה.

מתחילת החיפוש האישי שהפך למעין אובססיה חזרתי וכתבתי מאות נוסחים שלה. מילאתי מחברות שלמות בדפים שבהם חזרתי ושיניתי מילה ושוב שיניתי.  הנוסח שבו התחלתי השתנה במהלך השנים כליל ולא נשאר ממנו אלא הפתיח.  כיום אני משוכנע שמצאתי את תמצית התפילה הנכונה עבורי. אבל אין לי ספק שהיא עשויה להשתנות מחר ובוודאי אין היא נכונה לכל אדם, נהפוך הוא לכל אדם צריכה ואולי קיימת התפילה שלו.

כעת אציג את לשון התפילה ואנמק את המבנה הכללי שלה, ובהמשך אעמוד על כל מילה למילה ותפקידיה ואצביע על מקורותיה.

תפילת שלוש עשרה

 

הָבּוֹרֵא בְּעֻזּו ופוֹתֵחַ בְּחַסְדּוֹ

תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי

דִלִּיתָנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ

מַשְׁקִיט בְּאֱמוּנָה

הִנְנִי  שָׁלוֹם

 

 

התפילה משלבת בין הודאה והודיה ובין ישועה לגאולה עם שהיא כורכת בין המילים: חסד, אמת, אמונה ושלום, גורל וישועה. בעיקרה היא הודאה על כך שהעולם נברא ועל נס החיים שנתנו לנו.  הודאה על השקט שבאמונה.  כשמואל הקורא הנני. והיא הודיה על כך שהאלוהים הוא היסוד התומך באדם עם שהוא פוסע במשעול שהגורל סלל עבורו.  ובליבה הכרת תודה על כך שהאלוהים מושיט את ידו וגואל אותנו באופן אישי כיחידים מן הבור, יהא זה בור חוסר המשמעות, הייאוש, או האובדן. לתפילה אפוא, שלושה חלקים: הודאה, אמונה בישועה, השקט באמונה.

תשומת לב מיוחדת שמתי לזמן שבו התפילה נאמרת, כלומר האם עבר, הווה או עתיד.  בחרתי במכוון לשמור על עמימות בנושא זה.  הישועה לדעתי היא דבר נמשך על-זמני ואל-זמני וכך גם התפילה והאמונה שרויים בתהליך קיומי בזרם הזמן הנוכח המתמשך של החיים (בדומה לתפיסת הזמן של בלז' פסקל או ה durée של אנרי ברגסון.)

  • כאמור המשפט הפותח שואב את השראתו בעיקר מן האסלאם אבל יש לו חיזוקים רבים גם מן היהדות. לדוגמא:

וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ (תהילים נט, יז)

    בָעֶרֶב, יָלִין בֶּכִי;  וְלַבֹּקֶר רִנָּה (תהילים ל, ו)

    יְהוָה–בֹּקֶר, תִּשְׁמַע קוֹלִי;    בֹּקֶר אֶעֱרָךְ-לְךָ, וַאֲצַפֶּה (תהילים ה,ד)

    הַשְׁמִיעֵנִי בַבֹּקֶר, חַסְדֶּךָ–    כִּי-בְךָ בָטָחְתִּי (תהילים קמג,ח)

 

  • המילה "הנני" הנה טעונה במיוחד.  הדובר מתייחס בה אל עצמו כצד פעיל וסביל גם יחד.  היא מכריזה שאני נכון אבל גם שאני מוכן.  הנני כאן אבל גם הנני לרשותך.  יש כאן התייצבות והתמסרות מוחלטים.  היא 'הנעשה ונשמע' במהותו. כמשה העומד לפני הסנה  וכשהוא שומע את קול האלוהיםוַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה–וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי (שמות ג, ד), כנושא הכלים האומר ליונתן: הִנְנִי עִמְּךָ כִּלְבָבֶךָ (שמואל א' יד, ז.) היא תשובתו של אברהם לאלוהים הקורא לו להקריב את בנו (בראשית לו, א)  ולבנו בדרך אל העקידה הִנֶּנִּי בְנִי (בראשית כב, ז).  היא תשובתו של ישעיהו לקול אדוני הִנְנִי שְׁלָחֵנִי (ישעיה ו, ח), היא תשובתו של שמואל לפני שהוא יודע מי הקול הקורא אליו לאמיתו (שמואל א', ג, ד).
  • משקיט בבחינת דומיה באמונה שהיא תמצית האמונה, משמעה שהנני שרוי ברוגע ובביטחה שמקורן באמונה. ראה לדוגמא דּוֹם, לַיהוָה (תהילים לז, ז), אַךְ אֶל-אֱלֹהִיםדּוּמִיָּה נַפְשִׁי; מִמֶּנּוּ, יְשׁוּעָתִי (תהילים סב, ב).
  • שלום, היא כמובן מילת המפתח ביהדות — היא חובקת הכל מכל כל.  שלום בבחינת שלמות, שלום בבחינת מצב של שקט ורוגע, שלום בבחינת ירושלים.  האות ש מרמזת לדעתי על המדרגות: שקט, שלווה, שלום, שדי אבל גם בן השאר שכינה ושלמות.
  • באמירה 'תומך גורלי' יש היבט אמונתי מעמיק וחשוב.  המתפלל כמו מכיר בעובדה שהמציאות שלו מורכבת משלושה יסודות, ולא שניים: עצמיותו, גורלו והאלוהים.  ודוק, האלוהים אינו שולט או מכוון את גורלו אלא תומיך בו עם שהוא מתמודד עם גורלו.  האלוהים אינו מונע את הכאב והעוול ואינו מסוגל לבטל את הממד הטראגי האימננטי לחיי האדם. אלא שלמאמין ניתנת הזכות שלא להתמודד עם אתגרי המציאות לבד. האלוהים תומיך בגורלו של האדם.  כלומר מאפשר לו לשאת את גורלו כשהוא נתמך על ידי האמונה, כדאמריי מחבר תהילים יְהוָה, מְנָת-חֶלְקִי וְכוֹסִי– אַתָּהתּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי (תהילים, טז, ה).

כאן מן הראוי להזכיר את הדיון בתלמוד בסוגיית מזלו של האדם המתמצה באמירתו של רבא: חיי בני ומזוני לאו בזכותי תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא (תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כח עמוד א).

 

  • ליבת התפילה שהיא כאמור כולה אמונה בגאולה האישית, היינו הישועה, מתפסגת במילה דליתני, הממצת את ההתנסות המוחשית של יד אלוהים המוציאה אותך מן הבור.  המשפט הוא חיבור של מספר מקורות מספר תהילים:

אֲרוֹמִמְךָ יְהוָה, כִּי דִלִּיתָנִי (תהילים ל, ב),

קָרוֹב יְהוָה, לְכָל-קֹרְאָיו– לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת (תהילים קמה, יח),

עֲנֵנִיבֶּאֱמֶת יִשְׁעֶך (תהילים סט, יד),

הַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ (תהילים כה, ה),

הוֹרֵנִי יְהוָה, דַּרְכֶּךָ– אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ (תהילים פו, יא),

ובספר דניאל שׁוּב מֵעֲוֹנֵנוּ, וּלְהַשְׂכִּיל, בַּאֲמִתֶּךָ (דניאל ט, יג).

 

 

  • מושג הגאולה, כפי שמעיד על כך בובר הוא מורכב, ונתפס רק לאחר ניסיון הישועה האישית וזוהי לדעתי משמעות האמירה בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶך,  גם כאן בובר נדרש לדמוי חווית היציאה מן הבור שהתנסה בה יוסף, ורבים אחרים כישמעאל ויצחק, ושכולנו בשלב כזה או אחר מתנסים בה, וכך הוא כותב:

 

 

וזה הקשה מכל קשה. השעה הנחיית מביאה בלא מיצוע לכלל דעת ההתגלות; זכר הלידה מביא בלא מיצוע לכלל דעת הבריאה; אבל מהותה של הגאולה אין האדם החי טועמה בגופו אלא בסוף דרכו. ואף-על-פי-כן יש גם כאן פתח; מועם הוא ומוצנע, ואי אתה מורה עליו אלא בתביעה זו, אתה בא על השומע ותובעו לירד לזכרן של השעות, שאין עמומות ומוצנעות מהן בימי חייו. וכוונתי לשעות שבשפל המדרגה, שעה שאדם שכוב על דלת הפחת, העלולה להפתח בכל רגע, בעוד רגע, ומשונה בעיניך הדבר שעדיין לא נפתחה ולא נפער פי-השחת ולא עלה טירוף הדעת, זה תליינו של " האיבוד לדעת"; ואתה מרגיש כאן כמין יד רוחשת, היא פשוטה אליך, כמבקשת היא שיחזיקו בה – אוי, כמה אומץ רוח צריך אדם שיוכל להחזיק בה ויניחנה שתעלהו ותחלצהו מן החושך! הגאולה באה ונהיית. הבה נראה לאשורם דברים, שנזדמנו לנו כאן לראותם; גואלנו חי, והוא מבקש לגאלנו, אבל בזו הדרך שנקבל את מעשה גאולתו בתשובת נפשנו.

 

מרדכי מרטין בובר, בן דורנו והמקרא, 1926  (ההדגשים שלי – ד.ב.)

 

 

אגב, התיקון האישי שלי (בהשאלה מן התיקון הכללי של ר' נחמן מברסלב זצ"ל) מורכב משלושה עשר פרקי תהילים הבאים: טו, טז, כג, ל, לט, מט, נא, סג, צ, קג, קכו, קל, קלא

Deus meus

"מי שאין לו אמונה חס וחלילה חייו אינם חיים"

ר' נחמן מברסלב

 

עליתי על ראש ההר

ושם ממש בסיבוב

מאחורי הפיתול

ראיתי אותו

יושב ובוכה

אלוהים אמרתי לו

על יצירתך אתה מבכה

והוא אמר לי בעצב

לא, על עצמי אני בוכה

חיי אינם חיים

ולמות איני יכול

אני כלוא בתודעתי

כרימון שעיצבתי

אמנם אני כל יכול

אבל איני יכול להיות אדם כמוך

נידונתי להיות לבד

אין לי אח ורע

איני יכול לאהוב או לכאוב

וזה כואב

יש כאלה שאומרים שניסיתי

ואולי כן, רק כדי להרגיש את ייסורי הבגידה

והרגשות, או הרגשות

הוא הסתכל אלי בחיוך

היה בו חום וחכמה ועדנה

ואמר ברוך כמו בלחישה

תפסיק להתלונן

שפר מזלך

אבל אני כגמול עלי אמו

לא הפסיקתי לזעוק בלא קול

איפה אתה

דממה

לסוגיית עתיד המנדט הישראלי על הבית הלאומי או נתניהו כקריאון הישראלי

 

במאמר שפרסמתי לפני מספר שבועות שבו ציינתי שמונה עשר שנים מאז נבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה, חזרתי וציינתי, בדומה לפעמים רבות לפני כן ולאחר מכן, שאין לזלזל ביכולויותיו של מנהיג זה, ובאפשרות שיהפך לדמות היסטורית פורצת דרך, בדומה לבגין, בהביאו את השלום עם העם הפלסטיני.  אלא שהמציאות הראתה שהגם שצדקתי ברישא טעיתי טעות מוחלטת בנושא הסייפא.  אכן, בנימין נתניהו, הוא אדם כריזמטי ומנהיג מפוקח, אלא ש"גדולתו", אני חושש, לא תמצא את ביטויה בהבאת השלום המיוחל כמנהיג גדול, אלא במעשה האחרון שעשה כפוליטיקאי מן השורה, פירוק הממשלה הנוכחית, ומתוך כך בהאצת גיבושה של החברה הישראלית לשתי מחנות אידיאולוגיים בולטים ובעקבות זאת בתחילתה של מערכה חברתית וערכית ארוכה וכואבת על אופייה וצביונה של מדינת ישראל.

אכן, כפי שהדברים נראים כיום, העימות המצטייר באופק אינו רק פוליטי אידאולוגי או דתי הגם שכל הסממנים הללו מצויים בו למכביר, אלא תרבותי וחברתי מקיף וכולל-כל שכן המפעל הציוני כולו עומד פה על הפרק – במילים אחרות, סוגיית עתיד המנדט הישראלי על הבית הלאומי.  להזכיר, היסודות למלחמת אחים תרבותית זאת כבר קיימים מזה מספר עשור שנים, ואולי עוד מלפני הקמת המדינה. עד כה, כל הצדדים מלבד השוליים הקיצוניים שבקיצוניים ניסו למנוע את העימות הפנימי הזה.  החברה הישראלית, שמבחינה כלכלית עושה חיל יחסי, לפחות במונחים של העשירים ובעלי הכוח, לא מעוניינת בעימות זה, ואף לא בבחירות.  אבל גם לאלה שאינם עסוקים בלשמר את המצב ובלעשות כסף אין הרבה אנרגיות למלחמה כזו או אחרת.  המנהיגות הישראלית לדורותיה נמנעה ממנה ועשתה הכל כדי לדחות עימות זה, שעליו כבר חזה ,אמנם, בצורה יותר פוליטית ופחות לאומית ישעיהו ליבוביץ המנוח.  גם אני עד כה חשבתי שעימות זה עלול להיות הכרחי וחיוני וטראגי גם יחד, שכן הוא זה שיקבע את צביונה של מדינת ישראל בדומה למלחמת האזרחים בארצות הברית. עימות זה, גרסתי כל עניינו הבחירה האם אנחנו חברה דמוקרטית חילונית או תיאוקרטיה דתית, האם אנחנו קודם כל יהודים או ישראלים, האם אנחנו נשבעים אמונים למדינת ישראל או לרבני יהודה.  ובקיצור, הגם שישראל מוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית, כאשר שני המושגים נמצאים בעימות ישיר האחד עם השני, למי יש קדימות ועדיפות.

וכאן יש לשוב אל מרכזיותו של בנימין נתניהו לבשלותו של התהליך, שכן דומני שרק אישיות כגון זו של נתניהו עשויה הייתה במהלך עשור השנים שעברו מאז תקופתו של רבין ועד למציאות הפוליטית של היום למנוע את העימות הפנימי ובמידה לא פחותה לשמש מכשיר להתלקחותו, וזאת בדומה ובשונה לבגין ושרון לפניו.  למה אני מתכוון. כאשר נתגבשה הקואליציה האחרונה, זו שזה עתה אנו חוזים בהתפוררותה, הייתה אפשרות לדמויות כיאיר לפיד וציפי לבני לעצום עין אידיאולוגית, לבלוע גלולה כזו או אחרת ולשבת בממשלה עם אורי אריאל ונפתלי בנט, ואחרים מן הגוש הימני הקיצוני, הדתי-המשיחי, ואפילו עם מספר לאומנים כאלה ואחרים. מדוע? בגלל בנימין נתניהו.  הוא שאפשר נישואים מוזרים אילו.  ובמידה רבה, לשיטתם של כולם וצרכיהם, הייתה לכך ועדיין יש לכך הצדקה תיאורתית.  אלא שבמעשה הפיטורין שנעשה היום, משמש נתניהו, בתפקיד הטראגי של קריאון.  היובריס והמוריה חוברים כאן יחדיו, והוא מצרצר את גורלו.  זה עונה לקוד אתי אחד והשני לקוד המנוגד לו, והוא אינו יכול אלא להמשיך ולהוליך לתוצאות העגומות עבורו ועבור העם שהוא מנהיג.  כי מה משמעו של גט כריתות זה, — שיש עתיד והתנועה לעולם לא ישבו בממשלה שנתניהו עומד בראשה, דין כהן וגרושה להם.  הכל עשוי לקרות, ואיני מוכן להתחייב שזוהי אמירה מוחלטת, אבל דומני שניתן להניח שהיא תקפה.  כלומר שנתניהו למעשה הביא בפיטורין אלה להקמתן מחדש של שתי המחנות התרבותיים-חברתיים והפוליטיים בזירה הישראלית – במושגים המושאלים מהפוליטיקה האמריקאית: המחנה הדימוקרטי והמחנה השמרני.

בהצטרפו סופית למחנה הלאומי נתניהו לא רק איבד את יחודו כמי שמסוגל היה לתווך בין שני העולמות, אלא את "הסקס אפיל" שהיה לו במחנה הימין, שכן, מחנה זה ניצח, והוא אינו צריך יותר לחזר אחריו אלא להיפך.  יתרה מזו, שם יש להם כבר מנהיגים למכביר, כולם משולהבים ומגויסים, כולם מבקשים להניף את דגל הלאומיות והיהדות עוד יותר גבוה מחבריהם, ואף גבוה ממירי רגב.  ואכן, אין ספק שהמחנה הימני, ילך ויפנה כעת עוד יותר ימינה ויהפוך לימין אידיאולוגי דתי-לאומי "נקי" מבלמים ובולמי זעזועים כדוגמת ליבני, לפיד ואפילו נתניהו עצמו. ולעומתו המחנה השמאלי, יפנה כעת למרכז, אני מכל מקום מקווה לכך מאוד, ויתגבש כמכלול הכוחות הלא-ימניים הכוללים את מפלגת העבודה, יש עתיד, התנועה ומרצ, ואולי זו של כחלון.  לכאן יש להוסיף שהגם שהמפלגות הדתיות וש"ס  נוטים לחבור לימין, אין סיבה שבתנאים מסויימים הן תעדפנה להצטרף לקואליצית המרכז-שמאל, ואפילו איני פוסל את ליברמן עושה זאת רק בכדי למנוע את ראשות הממשלה מבנימין נתניהו.

השאלה כמובן האם מנהיגי המפלגות יצליחו להצמיח מנהיגות אלטרנטיבית ובמיוחד מועמד לראשות הממשלה שיהווה אלטרנטיבה הולמת לבנימין נתניהו. עד כה לא צף ועלה "המשכמו ומעלה" אך אם ישאל השואל האם יש לך מועמד מתאים אומר לו שכן, הגם שאני מודע לכך שהסיכויים שזה יקרה, או שהוא אכן ייקרא הם מזערים לנוכח הגלריה של הנפוליאונים הישראלים החדשים.  מכל מקום, לדעתי,  צריך לקרוא לעמוס עוז לעמוד בראש המחנה ולא נותר לי להאמין שאם אכן הוא ייקרא, אזי כדברי אפלטון הוא יחוש אחריות, יפשיל שרוולים ויחזור אל המערה להנהיגה.  מעולם לא נפגשתי עמו פנים אל פנים וודאי שלא שירתנו בצבא ביחד, אלא אני מכיר ומוקיר אותו מכתיבתו ויתרה מזו, מזהה את הכריזמה ואת היכולויות שלו וכמובן מזדהה עם מחויבותו לרעיונות ולעקרונות שאני רואה אותם כתמצית הרעיון הציוני. אבל אם לא הוא אזי אני משוכנע שקיים המשהו האחר, שהגם שהוא או היא עלומים היום,  מחר הם עשויים להתגלות כאדם הנכון במקום הנכון.

מכל מקום, מה שברור שבבחירות הבאות המחנות יהיו ברורים יותר והטיעונים מחודדים יותר ומתוך כך אין ספק שהבחירות בעצם מוצדקות, ואולי מוצדקות במיוחד, שכן הגיע הזמן שעם ישראל יבחר סוף סוף מה יהיה אופייה וצביונה של המדינה במאות הבאות.  מכיוון שהאפשרויות לשיתוף במלאכת המשילות הולכות ומצטמצמות, ומכיוון שהמחנות הולכים ומקצינים ומתרחקים האחד מן השני, עד כדי תחושת דיליגיטמציה של האחר, המתח אני חושש רק ילך ויגבר והרגשות יהיו אינטנסיביים במיוחד.  לא נביא אני ולא בין נביא ואני מודע למי ניתנה הנבואה, אך קשה לי שלא לחזות שמערכת הבחירות לכנסת העשרים, תהיה דרמטית ואגרסיבית במיוחד, ואולי הקשה והאכזרית מכולן עד כה, והלוואי שאתבדה. שכן, כל הצדדים יודעים שהמדובר כאן בהכל או לא כלום.

יש מצב – על האומה היהודית בימינו

יש מצב – מאמר על האומה היהודית בימינו

מאת

דוד ברזילי

מספר שנים לפני שהמאה העשרים הגיעה לסיומה פרסם חוקר צעיר בשם פרנסיס פוקיימה מאמר יומרני ופורץ דרך על 'אחרית ההיסטוריה,' מאמר שבו הציע קווים למהלכה ולמאפייניה של המציאות ההיסטורית העכשווית. המאמר להלן מציע תובנות דומות, אלא שכאן המגמה היא להתמקד במצבה של היהדות בימנו אלה ממש.  אכן, בהשאלה מהנוהג היפה והנכון המעוגן בחוקה האמריקאית שעל הנשיא לתת דין וחשבון תקופתי על 'מצב האומה,' נעשה פה ניסיון להצביע על מצבה של האומה היהודית.  עם שאנו חוגגים את הגעתם לגבורות של אלו מבננו שהקימו את המדינה ומתאבלים על הליכה לעולמם של אחרוני אלה שהצליחו לשרוד את איימי השואה, שני האירועים החשובים ביותר בתולדות העם היהודי מאז חורבן הבית השני לפני כאלפיים שנה, ניתן כעת להתחיל ולקבל פרספקטיבה היסטורית ביחס למצב היהדות בימנו, מצב שהוא לדעתי תוצאה ישירה משני אירועים אילו.  מאה שנים בחיי אדם הם עולם ומלואו, אך כידוע תהליכים היסטוריים מתרחשים במהלך מאות רבות של שנים, ולכן הריחוק הוא חיוני לעין ערוך בכל הנוגע להבנתם. אקדים ואומר, כי התהליך ההיסטורי שמתגלה כאן לעיננו תחילתו במחצית המאה השמונה עשרה ואנחנו במידה רבה בעיצומו. תהליך שבו חל שינוי מהותי במעמדה הקיומי של היהדות, ושהשואה רק הייתה במובן זה לא רק נסיגה זמנית אלא גורם ממריץ להמשכו של התהליך, והקמתה של מדינת ישראל אירוע מעצב במהלכו.

ליבת הטענה שאני מבקש להעלות כאן, שהיא לדעתי מקורית ונועזת כאחת, היא: שהיהדות בימנו נמצאת בעיצומו של תהליך פריחה שלא היה כדוגמתו, ובמידה רבה, היא אף נמצאת במצב טוב יותר הן איכותית והן קיומית ממצבה בתקופת תור הזהב בספרד מלפני למעלה מאלף שנה וודאי שלאין ערוך טוב יותר ממצבה בתקופת ווימאר שבין שתי מלחמות העולם.  זאת ועוד, אני גורס שמעולם לא היה זמן שבו הן כיחידים והן כקיבוץ יכלו היהודים בעולם לחיות את יהדותם בביטחון ובגאווה כבימנו אלה—מעולם לא היה טוב יותר וקל יותר להיות יהודי. ובקיצור: מעולם לא היה מצב היהודים טוב יותר, מצב היהדות כה פורה ועתיד היהודים והיהדות כה בטוח.  אני מאמין שרבים חולקים ויחלוקו על דעתי זו, אדרבא, אני מקווה שדיון פולמוסי וביקורתי בנידון אכן יתפתח.

 תקומת ישראל

על הצלחת המפעל הציוני ועל מעמדה הכביר ההיסטורי והקיומי של מדינת ישראל ושל יהדות ישראל נאמר כבר הכול ולא ניתן לומר מספיק.  מדינת ישראל של ימינו היא ליבו של העולם היהודי, והיא מדינה חזקה ובטוחה. מדינה שלא רק מסוגלת להגן על קיומה אלא שמדינות העולם המערבי ובראשן ארצות הברית ערבות לקיומה.  למעשה ניתן לומר, שישראל בטוחה באותה מידה ועד כמה שארצות הברית בטוחה. לזאת יש להוסיף, כי מדינת ישראל קלטה מאז הקמתה מיליוני עולים חדשים ונתנה מקלט ליהודים מארצות רבות, הן לשארית הפליטה מן השואה, הן ליהדות ברית המועצות, הן ליהודי המזרח התיכון מתימן עבור בעיראק וכלה במרוקו, והן ליהדות אתיופיה. והגם שלא ניתן להעלים עין מקשיים רבים וממהמורות כאלו ואחרות לעורך דרך זו, ניתן לומר שקליטתם הייתה הצלחה.  זאת ועוד, חשוב לציין שמדינת ישראל הצליחה להתגבר על האתגר העצום של היותה מדינה דמוקרטית ויהודית כאחת. שוב, אסור להתעלם מן הכישלונות שבדרך ומן האתגרים שעדיין קיימים, אבל בחשבון אחרון זהו הישג שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה.  כאן מן הראוי להדגיש, אמנם במאמר מוסגר אבל בריש גלי, שהכתם הרובץ על היהדות של ימנו הוא חטא השליטה הממושכת והכואבת על עם אחר. כל צידוק קיומי לא מסוגל לכפר על עוול מוסרי זה, הפוגע בנו אולי יותר מאשר בשכננו.  ולבסוף, יהדות העולם היא כיום יהדות שברובה הגדול ניתן לקרוא לו "ציונית." אפילו, היהדות הרפורמית , שיחסה בעבר לציונות היה בעייתי, וזאת בלשון המעטה, היא כיום ציונית לכל דבר, ואין אדם מן הקהילה הרפורמית יכול להיות מוסמך כיום לרבנות מבלי לחיות שנה בישראל. השיח ההולך ומתגבש כיום בין שני המרכזים בארץ ובארצות הברית רק מעיד לדעתי על תהליך של בגרות ובשלות.

שבחי הגולה

ואם בהיסטוריה עסקינן מן הראוי לשוב ולדרוש בזכותה של יהדות הגולה.  כאשר ריבונותה של המדינה היהודית נפסקה במאה הראשונה לספירה, הייתה זו יהדות הגולה שהתגייסה לשמור על היהדות ולמנוע את השמדתה.  אלפיים שנה שמרו יהודי העולם בגולה על היהדות במצב של צרה ומצוקה, רדיפות ורציחות — בנאמנות, בהקרבה אינסופית, בחכמה ומעל לכל בנכונות להגמיש ולהתאים את עצמם לנסיבות ולאתגרים.  בקשתו של ר' יוחנן בן זכאי, 'תן לי את יבנה וחכמיה'  היא אמַת המידה לעם היהודי שהציל את היהדות.  ברוח היהדות הרבנית שהשכילה להחליף את בית המקדש בירושלים עם בית הכנסת, שניתן היה להקים בכל מקום ;את הכוהנים המיוחסים עם הרבנים שבאו מכל חלקי העם; ואת התלות באדמת ישראל לתלות בספר — יהדות הגולה אפשרה ליהדות להתקיים כל אותם השנים עד לתקומתה של מדינת ישראל.

אמנם בתקופת בית שני מספר היהודים בעולם היה למעלה מארבעה וחצי מיליון,  אך החל מן המאה השנייה לספירה ועד לאמצע המאה השמונה עשרה מספר היהודים בעולם היה פחות או יותר מיליון.  הם הם שבקיומם ציוו לנו את היהדות.  אם נשתמש לרגע במודל ההיגליאני של ההיסטוריה, רוחה של היהדות נישא בממד הזמן  על ידי אותו מיליון יהודים שחיו בהווה מתמשך זה.

השינוי הדמוגרפי המהותי קרה החל מן המחצית השנייה של המאה השמונה עשרה.  כשהמאה התשע עשרה נסתיימה, היינו כמאה חמישים שנה לאחר מכן, מספר היהודים גדל בלמעלה מפי עשר, לקרוב לאחד עשר מיליון, פי ארבע במהלך של מאה שנה בלבד.  תופעה שאין הסבר מושלם לה אף כיום.  זאת ועוד, כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה מספר היהודים עלה בעוד כשמונה מיליון וזאת במהלך פחות מחמישים שנה.  בתחום הישוב, שכלל את פולין וחלקים מרוסיה, התגוררו יותר מחמישה מיליון יהודים. השואה קרתה בתחום המושב.

העם היהודי בגולת אירופה הוא הוא שגבר על היטלר.  לא ארצות הברית, ולא ארצות אירופה, וודאי שלא הישוב בארץ ישראל.  לאורך כל מלחמת העולם השנייה לא נורה אף כדור רובה אחד על מנת להציל יהודי. יתרה מזו, אף חייל מצבא ארצות הברית או בנות הברית לא הושם בסכנה על מנת להציל יהודי.  העם היהודי ניצל בזכות יהודי הגולה, ויכולתם להמשיך ולהתקיים תחת מתקפה חסרת תקדים זו, הבאה לכלותם לא רק פיזית, אלא את היהדות עצמה מיני וביה.   'אנחנו נתגבר עליהם' שרו היהודים בגטאות,  – זהו העיקרון ששמר על היהדות.  על כן, בניגוד לדעתו של א.ב. יהושע, אני טוען קטיגורית כי הגולה הייתה הצלחה כבירה, וכי אנו חייבים לה את קיומנו כמו את קיומה של היהדות בכלל.

יהדות עכשיו

ומה כיום?  בימינו, לאחר מאה וחמישים שנה של תהפוכות תחוקתיות ומדיניות שעברו על המערב ובמידה רבה הדמוקרטיזציה של מרבית מדינות העולם, לא רק שיהודי העולם הם אזרחי מדינתם לכל דבר, אלא שהאנטישמיות הנוצרית כמעט נמוגה לחלוטין וביובל האחרון אף הפך הקשר בין הנצרות ליהדות לברית של אחים, במיוחד מן הצד הנוצרי. הנצרות, כמו פתחה את עיניה והכירה בגדולתה של היהדות כאחותה הבכירה.  הדת היהודית ברחבי העולם הנוצרי, ושוב למעט נקודות שהן עדיין חשוכות,  זוכה לא רק ליחס של סבלנות והערכה אלא במידה רבה זוהי דת נערצת ונחגגת.

לזאת יש להוסיף, כי בתהליך שהחל עוד במאה התשע עשרה העתיק העם היהודי, במהלך כמו אוסמוטי, כמו טבעי, בחלקו כפוי ובחלקו מתוך בחירה, את מרכזו מאירופה וארצות ערב אל ארצות הברית וישראל, מהלך שהביא ליצירת שני מרכזים חיוניים, סורא ופומבדיתא דהיום, או ליתר דיוק שני מוקדים בנוסח בבל וירושלים, שהם חופשיים ובטוחים.

לא רק שהיהדות האורתודוכסית מצאה את מרכזה בישראל ובארצות הברית, ובמיוחד בניו יורק, אלא שבאלפי בתי כנסת ברחבי ארצות הברית בכל יום שישי בערב מתכנסים מאות אלפי יהודים מכל הזרמים וחוגגים את השבת, ובכל יום שבת בבוקר אלפי צעירים חוגגים את בר/בת המצווה שלהם. יהודי ארצות הברית חוגגים את יהדותם כאזרחים שווים לכל דבר. אין כאן עניין של סובלנות או תקנות חוקיות אלא חלק אימננטי של ליבת ההוויה האמריקאית.  הפלורליזם האמריקאי אינו נחלת קבוצה או זרם אלא חלק מהזהות האמריקאית, ולכן היהודי בארצות הברית מתנסה במציאות שהיא חדשה לגמרי בהיסטוריה היהודית: חיים מחוץ לריבונות היהודית בארץ ישראל ובכל זאת חיים ריבוניים ועצמאיים לכל דבר, הן פוליטית והן חברתית. במידה מסוימת הדבר נכון לגבי יהדות אירופה ורוסיה, אלא שכאן למרבה הצער פשוט לא נותרו יהודים רבים לאחר השואה.

עדות נוספת לרנסנס היהודי בארצות הברית נמצאת בעובדה שבמהלך היובל האחרון הוקמו ברובן של האוניברסיטאות בצפון אמריקה מחלקות למדעי היהדות.  לא רק מבחינה סמלית אלא מן ההיבט המעשי חשוב להבין שבכל שנת לימודים אקדמית אלפי סטודנטים יהודים ושאינם יהודים לומדים באוניברסיטאות השונות בין השאר על ההיסטוריה של העם היהודי, על התרבות היהודית לדורותיה ועל ישראל.  ניתן לומר שאין אוניברסיטה כיום המכבדת את עצמה שאינה מציעה לתלמידיה אפשרות ללמוד על היהדות, והדבר נכון גם לרוסיה, לפולין, לגרמניה ובמידה מסוימת לאירופה בכלל.

אתגר המחר

אבל כאן אני מבקש לסיים בעיקר.  האתגר המרכזי שעובר על היהדות ועולה כל פעם מחדש הוא שאחוז ההתבוללות ונישואי התערובת הוא כה גדול, שעתיד היהדות נמצא בסכנה, מכיוון שאי שם בעתיד לא יהיו יותר יהודים.  אשר על כן, אני מבקש לשוב ולבחון את ההיבט הדמוגרפי.  כל השנים בהם אני מלמד קורסים על ההיסטוריה של העם היהודי אני נדרש למספרים הידועים בדבר מספר היהודים בדורות השונים.  רק לאחרונה,  בניסיון להגן על התיזה שלי בדבר מצב האומה היהודית בימינו, פתאום נתגלה לי מן המספרים דבר שעד כה נעלם מעיניי.  עד כה מה שעמד במרכז "המסר הדמוגרפי" הוא האסון הבלתי יאומן של השואה ואובדן שישה מיליוני יהודים, ושעד עתה לא חזרנו למספר היהודים מלפני מלחמת העולם השנייה.  אלא שיש כאן מסר חשוב ומהותי נוסף שבצדק השואה העמידה בצל.

והנה התובנה החדשה: במהלך אלפיים שנות הגלות רק כמיליון אחד של יהודים הצליח לשמור על היהדות, ובתנאים של פרעות ורדיפות.  זאת ועוד, במהלך כל השנים, היו רבים שעזבו את היהדות ורבים שהצטרפו.  הייתה מוביליות דו כיוונית.  ואם כך בשנות הגלות, על אחת כמה וכמה כיום שהיהדות מונה ארבעה עשר מיליונים, ושהיהודים רובם ככוללם חיים בחופש מדיני וברווחה חברתית. לא, — עתיד היהדות אינו נמצא בסכנה, נהפוך הוא.  שוב אין ואסור לזלזל באתגר העומד בפנינו בכל הנוגע לצורך שהיהדות תהא מסגרת שכל יהודי העולם, וכל מי שרוצה להיות יהודי, עשוי יהיה לחוש בה בבית. להרגיש שהוא או היא מתקבלים לשורותיה בברכה ובהוקרה.  אני מתפלל שבעתיד כל אדם, ויהא זה שאמו או אביו או סבו היו יהודים או שהוא עצמו חש שהוא רוצה להיות יהודי ירגיש שהקהילה היהודית מברכת אותו על כך ושמחה לצרף אותו אל חיקה.  אבל באשר ליהדות עצמה, אני חוזר וטוען, אנחנו במקום שלא היינו בו מעולם וכמו שצ'רצ'יל אמר, לרגע מותר לנו לחגוג זאת ולהמשיך הלאה באחריות ובענווה לכיוון הרעיון שאני רואה אותו כפסגת תרומתה של ארצות הברית: In order to form a more perfect union.

כמעט

כמעט גדלתי נכונה

כמעט וצעדתי נכוחה

כמעט והוריי הראו זה לזה אהבה

כמעט והפגינו חמלה

כמעט אמי האמינה בי

כמעט אבי היה עוגן לי

כמעט הייתי ילד נקי

כמעט הייתי נער בקי

כמעט זכיתי בגביע

כמעט כל הקהל הריע

כמעט בחרו בי לוועד כיתה

כמעט הייתי מלך השכונה

כמעט קראו לי בשם חיבה

כמעט בלטתי בצבא

כמעט וקבלתי עיטור גבורה

כמעט והייתי חיוני

כמעט לא מצאו לי מחליף

כמעט בחרתי בחכמה

כמעט ואמרתי דברי אהבה

כמעט והתגברתי על החרדה

כמעט ושתקתי לעת שתיקה

כמעט וצלחתי בעבודה

כמעט וזכיתי בהגרלה

כמעט והייתי לנציג

כמעט והייתי למנהיג

כמעט ועליתי לגדולה

כמעט והבאתי גאולה

אל תאמרי לי שכמעט לא נחשב

תראו אותי

אבן מאסו הבונים

כמעט אבדה

ואולי נשכחה

אבל מצאה לה פינה

ליד הים

פני אדם

פ"נ אדם

שמת לבד

שחי ליד

מיד ליד

קרוב מרחוק

רחוק מקרוב

אוהב ורע

מהר נבו

ראה את הארץ הלא מובטחת

במעומעם

כאור באופקו של מעי הדג

כצליל הפעמון בעמקי הים

ראה אהבה

ראה שלום

ראה שלווה

ראה שדי

ראה שמש וירח

וכוכבים כאלה ואחרים

ראה משמעות ונצח

לא בחייו

כן בחייו

ליד הים

ליד הדם

להדם

La condition humaine

נלכה

הדרך נעה

כל אישה נושאת את עירומה

מתחת לבגדיה

כל איש נושא את בני מעיו

מתחת לעורו

כל אישה נושאת את עורה

מתחת ליופיה

כל איש  נושא את צלו

מבעד לפרחים

כל אישה נושאת את רחמיה

עמוק בתוך רחמה

כל איש נושא את נצחיותו

בעיני ילדו

כל היופי ההוא ממתין כאבן הראשה

כל הרוע הזה עורב מעבר לפינה

כל הנשמה תהלל יה

הללויה יה יה יה

אם אין אלוהים הכל מותר

ואם יש אלוהים האם הכל אסור

והרי הכל כה אסור ומותר

ומותר האדם

הכל מכל כל

נלכה

נחמות

יש אוהבים הדבקים זה בזה

יש חברים הנושאים זה את זה

יש גנים עם עצים בצבעי השלכת

יש מנגינות הנושבות עם הרוח

יש קולות נפלאים היוצאים מגוף ונפש

יש בתים לבנים עם רעפים אדומים ואוירת רשפים

יש שקיעות אדומות המתמוגגות באופק הים

יש ילדים השוחקים כפעמוני מעיין

יש יד המושטת לאחוז ברוך וביטחה

יש יופי

או אלוהים כמה יופי, וטוב ואהבה

יהא היש נחמתנו

 

 

 

 

 

Grey

Grey

שני שירים כמו סזיפיים וכמה הערות לדרך

מחוץ להווה

 

מצה את הרגע

רוץ עם הזרם

אבל איך אשיר מתחת למים

ולשוני דבקה

ואיך ארוץ כשאין זרם

על נהרות הזמן

הכול קורה שם

מעבר למסך

ואתה עד לזריחות ולשקיעות

על מעגל הגשר הנסבל

והצעקה שלא מפסיק לשתוק

הצועק הבלתי נראה

ורק בוהה

לכאן ולכאן

ושוב ימינה ושמאלה

אל האופק העובר בתווך

והעיניים המחפשות

הבורחות לשם

המחפשות לדם

לה הדם

אבל לא

ואולי לא

מגלגלות את האבן

עד מחר

רומנטיקה

כמה פעמים עוד נחוש

עם בוקר

נכונים לקרב

איתנים

לקבל בחיוך את פני הגלים

השבים וחוזרים בקצב

תמיד ברוח רוחש

עתים בלהט סוער

כפי שהינו בהיותנו צעירים

תודה על ההזדמנות הנוספת

אני כבר יוצא

החייל אפור המדים

שב למערכה

בסד הזמן האובד

יתגבר אדם

יתבגר אדם

שלוש הארות שאולי קשורות

אל נא תילחם בגורל

קבל את יעילותו של חוסר המזל

ואת נדיבותו של הרגע

שום דבר אנושי אינו מושלם

מלבד היותך מה שהנך

מסלול היסורים מוליך את הטועה

ודרך המפגש עם קוצר הדרך האנושי

עולים פני האינסופי