בשנות השמונים המוקדמות חייתי בירושלים שהייתה עדיין באותה עת במצב של דו קיום יציב. כמעט כל יום מימי השבת הייתי עובר בצורה די אחידה. בבוקר הייתי נוסע לכיוון העיר העתיקה וחונה ליד שער יפו. משם הייתי נכנס אל סמטאות השוק ההומים ממבקרים ומהלך לי לכיוון כנסיית הקבר. שם הייתי נכנס לכנסיה האתיופית הקטנה ועולה לגג. לא היה פעם שלא חשתי התעלות והתפעמות כשעמדתי נוכח העץ וצפיתי בנזירים הגבוהים והשחומים מהלכים כברבורים אצילים. לאחר מכן הייתי ממשיך לכיוון הויאה דילארוזה ומהלך לאיטי במורד לכיוון שער שכם. בדרך הייתי עוצר ליד כוך בקיר שבו היה אדם מוכר קפה טורקי וממתקים מזרחים שונים. הכסאות לקפה קטן זה היו שרפרפים קטנים ונמוכים שהונחו לצידי המדרגות. הייתי יושב עם חברים או לבד ושותה קפה. את הקפה על מגש נחושת היה מביא לי ילד חייכני כבן שבע או שמונה. לאחר מכן, הייתי על פי רוב ממשיך לכיוון רחוב צאלח א דין שם הייתי אוכל צהרים אצל אבו עלי. המסעדה הייתה נמצאת במקלט ובעלי המסעדה עמם התידדתי היו לוקחים אותי למטבח ומראים לי את הבישולים השונים. סירים סירים על פתיליות גז. ואני הייתי מצביע על זה וזה וזה והצלחת הייתה במהרה עמוסה במיני בישולים מבישולים שונים מדהימים בטעמם.
חלפו השנים, מתוכן שהיתי מספר מהן בחו'ל ובין לבין התחילו האינתפאדות והנוהג נפסק עמם. שנים עברו מבלי שבקרתי בעיר העתיקה. היה זה לאחר למעלה מעשור שנים כשחזרתי עם משפחתי וחברים לבקר בעיר העתיקה. אנו מהלכים במורד הויאה דילארוזה ואחותי מפנה את תשומת ליבי לכך שמשהו מצביע עלי. פניתי אל הצעיר והוא שאל אותי אם הייתי נוהג לשתות קפה במקום. אמרתי שכן והוא בהתרגשות ניכרת אמר לי כי הוא הילד שהיה מביא לי את הקפה. גם אני לא יכלתי לעצור את התרגשותי. התחבקנו ארוכות והוא ספר לי את סיפורו. הוא, כמעט בן עשרים, נישא ולו ילד, קנה את בית הקפה הקטן והרחיבו ועכשיו הוא מעין מסעדונת. נכנסנו למסעדה ואכלנו ושבענו והבטחנו להיות בקשר. מאז לא נזדמן לי לבקר אותו. חלפו עוד מספר שנים. אבל כשדובר לאחרונה על הסוגיה אם יש או אין פרטנר נזכרתי בילד-צעיר זה מויא דלרוזה. ואני שב והוגה על האנושיות ועל הקפה ועוד כהנה וכהנה ובהקשר הזה אני חש אופטימי ומלא תקווה ואמונה באדם.
נקודות ארכימדס 